למה אנחנו בעצם “מענים” את מפסקי החימום בחדרי האמבטיה שלנו?
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שינויים דרסטיים בטמפרטורה – ברגע אחד יש חום גבוה, וברגע הבא יש אדים עבים. סביבה כזו פוגעת בחוסמים של המכשירים וגורמת לפגיעה במגעים החשמליים, תוך שבועות ספורים.
אנחנו לא רוצים לנחש האם מפסקי החימום שלנו יעמדו בעומס. במקום זאת, אנחנו מכניסים אותם לתנאי חום גבוה ולחות גבוהה, כדי לראות האם הם יצליחו לעמוד בעומס.
המאבק נגד האדים
למפסקי החימום האינפראאדומיים יש צורך באריזה מקוורץ שצריכה להיות אטומה לחלוטין. אבל האדים ערמומיים – הם מוצאים כל סדק זעיר. אם האטימה לא מושלמת, אדי המים חודרים פנימה וגורמים להרס של האלקטרודות.
לכן אנחנו עורכים בדיקות של חשיפה לחום ולחות גבוהה. אנחנו עושים זאת שוב ושוב, כדי לוודא שהאטימה לא תכשל ברגע שהלקוח יעשה מקלחת חמה.
לדחוף אותם לקצה היכולות שלהם
אנחנו לא מראים רחמים כלפי מפסקי החימום האלה. אנחנו שומרים על רמת לחות של 85% וחום גבוה במשך מאות שעות. זה קשה, אבל זה עוזר לנו לגלות איפה נמצאים נקודות החולשה.
אנחנו מחפשים בעיקר שלושה דברים:
*חלודה וקורוזיה: אנחנו בודקים האם המגעים של המפסקים נפגעים או נהרסים.
*הצטננות של הזרם החשמלי: אנחנו מוודאים שהבידוד עדיין עושה את עבודתו, גם בתנאי לחות גבוהה.
*זכוכית מעורפלת: אנחנו בודקים האם הקוורץ נשאר שקוף, או שהוא מגיב בצורה שלילית לחומרי ניקוי חריפים שאנשים אוהבים להשתמש בהם.
מציאת הנקודה האידאלית
זו משימה שדורשת איזון. ניתן לחשוב שאטימה טובה יותר תהיה טובה יותר, אבל אם המכשיר קשיח מדי, הקוורץ עלול להישבר כשהוא מתחמם. עלינו להשאיר מעט “מרווח” במבנה, כדי שהחומרים יוכלו לנשום בלי להישבר.
בסופו של דבר, “עמידות למים” היא רק מילה שאנשים משתמשים בה כדי למכור מוצרים. זה לא אומר הרבה. אבל לדעת שהמכשיר עבר 500 שעות של בדיקות בתנאי לחות גבוהה? זו נתון אמיתי שאפשר לסמוך עליו כשמייצרים מוצר.